אמר ר' מנא. שנייא הכא דחומר היא מצות עשה שבאה מכח לא תעשה דכתיב בהאי קרא לא תאכל עליו חמץ וכו' והלכך הכא הוא דגלי קרא כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה ולא ילפינן שאר מצות עשה שהזמן גרמא מינה:

והא תנינן. שם כל מצית עשה שהזמן גרמא וכו'. ואמאי נילף ממצה דאמרת לד''ה חייבין:

מתניתא מסייעא לר' הילא. במצתן לד''ה חובה כדדריש בהאי ברייתא מהיקשא לא תאכל עליו חמץ וכו' את שהוא בבל תאכל חמץ וכו':

מתניתא מסייעא לדין וכו'. איכא חדא ברייתא דמסייע לר' זעירא דקתני חזרת ומצה ופסח בלילה הראשון חובה ומהיכא נפקא לן דלילה הראשון חלוק משאר כל הימים מדכתיב גבי פסח על מצית ומרורים יאכלוהו הכתוב קבעו עליו חובה וא''כ למ''ד פסחן חובה מצתן נמי חובה ולמ''ד פסחן רשות דקרא בגברי מישתעי מצתן נמי רשות:

ר' לעזר אמר חובה. ובקידושין שם גריס א''ל חובה ר' זעירא אמר מחלוקת ר' הילא אמר דברי הכל וגי' זו עיקרית היא דר''ז מוקי לה במחלוקת דתנאי דלקמן דלמ''ד פסח חובה מצתן נמי חובה ולמ''ד פסחן רשות מצתן נמי רשית ור' הילא אמר במצה דברי הכל מודים שהיא חובה להן:

מצתן מה היא. אם הוקשה מצה לפסח או לא:

פסחן של נשים ושל עבדים רשות כל שכן דוחין עליו את השבת בלשון תמיה מיתפרשא דאי אמרת רשות וכי כ''ש הוא שדוחין השבת אדרבה אם רשות הוא בדין שלא ידחו את השבת כן פירשתי בקידושין ויש לפרש דבניחותא קאמר ואעבדים קאי דאע''ג דדין נשים ועבדים שוה במ''ע שהז''ג מ''מ הואיל דעבדים אתו לידי חיובא כשרבו משחררו וא''כ כ''ש הוא משל נשים לעניין דחיית שבת:

אמר ר''א פסחן של נשים. בפסח ראשון רשות הוא ואעפ''כ דוחין עליו את השבת וגרסינן סוגיא זו בפ''ק דקידושין בהלכה ז' ומקצתו לעיל סוף מס' חלה:

אמר ר' יוסי בר' בון תיפתר וכו'. כלומר דבלאו הכי לא תפשוט מידי לאלמנה דעלמא דאיכא למימר דתיפתר דהכא מיירי שיש לה בנים אלא דבעל אין לה שמת לאחר ששחט עליה ומש''ה תאכל במקום שהיא רוצה דסתם אשה ממחה לומר אצל בני אני רוצה. אלא דמכיון שעכשיו הלכה לעשו' בבית אביה אפשר שדעתה היתה מתחלה על של אביה ולפיכך תאכל במקום שהיא רוצה ולעולם אימא לך באלמנה דעלמא שאין לה בנים אע''פ ששחט עליה בעלה קודם שמת. מכיון שהיא עכשיו בבית אביה תאכל משל אביה:

או הדא אמרה וכו'. כלומר דדחי לה הש''ס דמהכא לא תפשיט דאיכא למימר דאז להכי קתני לעשות בבית אביה לאשמועי' שלעולם יש לה רגל רדופין דלאו דוקא רגל הראשון שאחר הנשואין אלא כל זמן שהיא רדופה לבית אביה אם הוא ברגל הראשון שהלכה אצלו תאכל במקום שהיא רוצה דהכל בשהלכה לעשו' בבית אביה תליא מילתא או הדא אמרה וכו' א''נ להשמיענו שאף אלמנה יש לה רגל רדופין ולהכי הוא דקתני לעשות בבית אביה וזיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחי לה ולא תפשוט מידי:

נשמעינה מן הדא. דקתני הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה ומדקתני לעשות בבית אביה ולא סגי ליה למיתני רגל הראשון שחט עליה אביה וכו' אלא לאו הא קמ''ל דלעולם כשהיא הולכת לעשות בבית אביה ואפי' נתאלמנה אחר ששחט עליה בעלה יש לה דין רגל רדופין ותאכל במקום שהיא רוצה:

אלמנה מהו שיש לה רגל רדופין. כגון ששחט עליה בעלה ומת אח''כ ושחט עליה אביה והוא רגל הראשון אחר נשואיה אם יש לה דין רגל רדופין לענין שתאכל במקום שהיא רוצה או דילמא דנימא דכיון שמת בעלה מסתמא אין דעתה אלא בשל אביה:

לא הלכה רגל הראשון. לבית אביה רגל השני שהלכה מהו שיעשה רגל רדופין לדינא דמתני' ויש לפרש נמי לדינא דמתני' דכתובות ופשיט לה שלעולם יש לה רגל רדופין בפעם הראשון שהיא הולכת אחר הנשואין לבית אביה:

אמר ר' יוחנן ברגל רדופין שנו. השתא הדר למילתא קמייתא דלעיל דמוקמינן להמתני' דבממחין איירי ולא תיקשי א''כ מאי קמ''ל פשיטא דתאכל משל בעלה כדאמר ר' יוחנן בכתובות ברגל רדופין שנו ה''נ במתני' כן וכדמפרש ר' יוסי בר' בון זה רגל ראשון שאביה רודפה לבית בעלה וכלומר הואיל וברגל הראשון אחר הנשואין היא רדופה לילך לבית אביה להגיד שבחה שבבית בעלה ואביה צריך לרודפה שתחזור לבית בעלה והלכך אי לאו הא דקתני דתאכל משל בעלה ה''א דבכהאי גוונא תאכל משל אביה משום דברגל הראשון ניחא לה שתעמוד אצל אביה וקמשמע לן דאע''פ כן מכיון שהיא צריכה לחזור לבית בעלה תאכל משל בעלה. והך דר' יוחנן בכתובות פ' המדיר בהלכה ד' איתמר ועל המתניתין המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כו' ובנוסחא דהאי תלמודא רגל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ועלה קאמר נמי ר' יוחנן שם ברגל רדופין שנו א''נ דהאי דר' יוחנן אסיפא דמתני' קאי הלכה רגל הראשון וכו' ומפרש לה דברגל רדופין שנו ולפיכך תאכל במקום שהיא רוצה והא דאקשינן לעיל ארישא אי בממחין מיירי מאי קמ''ל לא חש הש''ס לתרץ דבאמת לגופה לא איצטריך אלא אגב דקתני בסיפא דברגל הראשון וברדופה לבית אביה תאכל במקום שהיא רוצה קתני רישא דבשאינה רדופה לעולם תאכל משל בעלה ועיקר. והשתא שייך שפיר הא דבתרה:

עבד של שני שותפין וכו' ר' יוסי אומר אין רשות לרבו וכו'. בעבד דעלמא קאמר שאין רשות לרבו לומר לעבדו אי איפשי שתימנה על הפסח שלי או שלא להימנות כלל על הפסח לפי שהעבד חייב בפסח כמו האשה אבל אומר לו אי איפשי שתימנה על זה אלא על זה ולפיכך עבד של שני שותפין שכל אחד ואחד אומר לו אי איפשי שתימנה אלא על זה שלי לא יאכל משל שניהן:

פעמים. מצינו שהעבד נמנה על שלשה פסחים כאחת כלומר בחג הפסח אחד כדמפרש ואזיל היך עבידא כגון שהוא עבד של שני שותפים והמנה אותו כל אחד ואחד על פסחו והדין הוא שלא יאכל משל שניהן אם כן צריך הוא להימנות על פסח של אחר או שיתרצו שניהן לאחד מהן שיהא נמנה על פסח שלו ואם אחר כך שיחררו אחד מהן חלקו והרי הוא חציו עבד וחציו בן חורין ואינו יכול לאכול משל רבו צריך הוא להימנות על פסח אחר ואם שיחררו שניהן אח''כ אינו יכול לאכול מזה האחר שנמנה עליו כשהיה חציו עבד ועכשיו הוא ישראל גמור צריך הוא עוד להימנות על פסח אחר:

שמואל בר אבא. מיבעיא ליה בכה''ג מהו שיאכל משלשתן וכלומר מאחד משלשתן אמר לו ר' יוסי מאי תיבעי לך אם אתה אומר שלא יאכל העבד מכל שלשתן ומשום דמספקא לך דאיפשר שזה הנמנה על שני פסחים ואין ידוע איזה מהן נשחט ראשון מעתה לא ימנה העבד על הפסח כלל דשמא ימלך רבו וישחררו ונמצא הקדש פסול מעורב בעבודה שהוא מצד שעתה הקדש פסול לקהל שהיה עבד ועכשיו הוא בעבודה של כל ישראל שראוין להביא קרבנותיהם וה''ז מעורב ותאמר בו שג''כ לא יאכל מהפסח שהמנוהו עליו בתמיה אלא ע''כ דלא חיישינן לכך ובגוונא דלעיל יאכל הוא מפסח האחרון שנמנה עליו:

הרב מהו שיצא בהקדש העבד. שהקדיש והפריש בשבילו:

ולאו מתניתא היא. לקמן האומר לעבדו וכו' ומאי תיבעי ליה:

מתניתא מדעת רבו. דהאומר לעבדו קתני ומה צריכה ליה לר' זעירא שלא מדעת רבו ומעצמו הפריש בשביל רבו אם יוצא הוא בהקדשו:

יתום וכו'. מתניתא ביתום קטן דווקא שאין לו דעת להימנות ויאכל במקום שהוא רוצה אבל ביתום גדול שיש לו דעת נעשה כממנה עצמו על שני פסחים כאחת שאפשר שדעתו על שניהן ואינו אוכל אלא מהנשחט ראשון דתני ר' חייה וכו' בתוספתא פ''ז:

מתניתא. דלקמן אמרה כן בדר' חייה דקתני האומר לעבדו וכו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון:

אמר ר' יונה אפי' כמ''ד חובה וכו'. כצ''ל וכך היא בחלה ובקידושין שאפי' כמ''ד בראשון חובה ובשני רשות נמי שפיר אתיא:

דשאני היא וכו'. כלומר שהרי הדבר מסויים שם וטעמו בצדו כדקתני בהדיא התם שלא יקבע הדבר חובה שהרואה שעושין פסח שני כסבור יהא שחובה הן בשני ויקבע הדבר חובה:

איש. כתיב לא אשה ובפסח ראשון אתרבו לטפלה מבמכסת נפשות. ושמעינן מיהת מהאי ברייתא דלמ''ד נשים בראשון רשות אין עושין פסח שני כל עיקר ומתני' דחלה כהאי מ''ד אתיא ולפיכך החזירוהו דאלו למ''ד בראשון חובה וס''ל דבשני עושה טפלה לאחרים אמאי החזירוהו הא טפילה מיהת הוו:

כ''ש לבית. ולבית למה לי לכתוב לאבות אלא כי אתא קרא לפסח שני הוא דאתא וכלומר שלעולם אף בשני שה לבית:

איש שה לבית אבות. כתיב ודריש הכי שה לבית או לאבות אם רצו לבית אבות ואם רצו אף לבית זו אשה כדאמרינן בעלמא ביתו זו אשתו שאם רצתה עושה היא בפני עצמה:

האשה עושה פסח ראשון טפילה וכו'. דקסבר נשים בראשון רשות ובשני אין עושין כל עיקר:

פסח שני לעצמה. דקסבר אף בשני נשים חובה:

לעצמה. אפי' לעצמה דקסבר בראשון חובה ובשני עושה היא טפלה לאחרים אם יש אחרים שעושין. אבל לעצמה לא דנשים בשני רשות:

תני. כלומר דתנינן בתוספתא פרק שמיני דפליגי תנאי בהא:

ואתיא כמ''ד פסחן של נשים רשות. אמתני' דסוף מסכת חלה קאי. והאי סוגיא כתובה שם ואגב דלעיל נקט נמי הכא דתנן התם גבי יוסף הכהן אף הוא העלה בניו ובני ביתי לעשות פסח הקטן בירושלים והחזירהו שלא יקבע הדבר חובה ועלה קאמר התם ואתיא כמ''ד פסחן של נשים רשות כלומר בראשון היא רשות והלכך בפסח שני החזירוהו דלהאי מ''ד נשים בפסח שני אין עושין כלל כדלקמן: